יין חדש בקנקן ישן 

\\ הרב יהורם מזור

​

כיצד לצקת מחדש משמעויות אל תוך ט”ו בשבט – החג שהפך במדינת ישראל המתחדשת לחג נטיעות בלבד, כמעט חגם של ילדים בלבד?
 

בשאלה זו התלבטו בתי-ספר ומוסדות חינוך רבים, וחוגים אחרים בקיבוצים, במושבים ובערים. מתוך רצון לשלב את אהבת הארץ והמורשת היהודית העירו מ'תרדמת החורף' שלו את 'תיקון ט”ו בשבט' שאותו ייסדו המקובלים, תלמידי האר"י בצפת, במאה ה- 16.

כידוע, יסודו המסורתי של ט”ו בשבט כפול: מחד-גיסא, מצוות הנטיעה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט כג), וחז"ל הדגישו את חשיבות הנטיעה במאמרם הידוע (לפי אבות דרבי נתן) "רבן יוחנן בן זכאי אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא – נטע את הנטיעה ואחר כך צא וקבלהו". מאידך-גיסא: היות חמישה עשר בשבט היום הקובע בתשלום מעשר האילן לבית המקדש – כל פרי שהחל בגידולו לפני ט”ו בשבט שולם עליו המעשר בשנה הקודמת, ופרי שהחל בגידולו לאחר ט”ו בשבט, שולם מעשרו רק בשנה שלאחר מכן. על שני יסודות אלה נעשה ראש השנה לאילנות (משנה ראש השנה א' א) לחג של נטיעות. ברבות הימים, רק לאחר החורבן והליכת רוב העם בגלות, הפך ט”ו בשבט, יום התשלום ההיסטורי של מעשר פרי האילן, ליום הזיכרון לעצי הפרי שהיו גדלים בארץ ישראל- יום שבו נהגו בני הגלויות לטעום מפרי הארץ ולספר בשבחי ארץ הבחירה ופרות האילן שלה.
 

מימד חדש קיבל ט”ו בשבט עם הנהגתו של 'תיקון ט”ו בשבט' על ידי המקובלים בצפת. כפי שנהגו לערוך 'תיקון' ליל שביעי של פסח, ליל שבועות ועוד – כדי לחדש את משמעות החגים הללו – כך נהגו לגבי ט”ו בשבט. במרכז כל ה'תיקונים' עמדו הלימוד המשותף וקריאה במקורות המסורתיים השונים. אלא של 'תיקון ט”ו בשבט' נוספו עניינים אחרים. מתוך שאיפה לחדש את הקשר בין הארץ ויושביה, להביא לאיחוד בגוף וברוח של העם, שרחק במשך דורות מאדמתו, עם הטבע – ההרים, הגבעות, השדות של ארץ ישראל – בחרו בט”ו בשבט לחדש בו שאיפה זו. ראש השנה למעשר האילן נחוג אצל המקובלים באכילת פירות האילן ועיסוק בדברי תורה אודותם.

ה'תיקון' במהדורתו הראשונה הופיע בספר 'חמדת ימים', המיוחס לנתן העזתי, ודבריו נדפסו מאוחר יותר בחוברת מיוחדת ל'תיקון ט”ו בשבט' בשם 'פרי עץ הדר'. לפי התיאור בספר זה, התאספו המקובלים אור לט”ו בשבט בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחי ריח. על השולחנות כדי יין לבן ואדום: היין הלבן מסמל את התנומה והשלכת המתחילות בעולם הצומח בט”ו באב; ואילו היין האדום מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה וגידול הצמחים, עם התחזקות החמה בעונה המתחילה בט”ו בשבט.

לאחר קריאה של שלושה-עשר מתוך התנ"ך – על הארץ, תנובתה, פירותיה וצמחיה – ועיון בלמוד ובזוהר, נאמרה תפילה מיוחדת ולאחריה שתו כוס יין לבן. בין כוס יין אחת לשניה נאכלו פירות שונים מפרי הארץ, ואילו היין הלבן הלך והאדים מכוס לכוס, עד שבכוס הרביעית היה היין אדום לגמרי. 

המקורות הראשונים המתארים את ט"ו בשבט כיום מיוחד מבחינה הלכתית הם מתקופת ימי הביניים המוקדמים באירופה. במקורות אלו מתואר ט"ו בשבט על דרך השלילה, כלומר – מה אסור לעשות בו. מהעובדה כי ביום זה נאסר להתענות, להספיד את המת ולומר את תפילת התחנון אנו לומדים שחכמי התקופה רצו להעניק ליום מעט חגיגיות. אולם אין בידינו עדויות מה היה פשרה וכיצד היא צוינה בטקסים ובמנהגים בקהילות ישראל השונות. רק החל מהמאה ה-16 אנו מוצאים מקורות המזכירים את מנהג אכילת הפרות בליל ט"ו בשבט, שהפך לסמלו העיקרי של היום העתיק-צעיר. במנהג זה חברו יחדיו הרעיון שט"ו בשבט הוא יום חגם של העצים עם הגעגועים העזים לארץ ישראל, שליוו את היצירה היהודית בשנות הגלות. לא בכדי הפכה אכילת הפרות לסמל הגעגועים לארץ. להבדיל מתפילות ושירי הגעגועים ולהבדיל מהעיסוק האינטלקטואלי במציאות ההלכתית, שעברה מהעולם, אכילת הפרות היתה דבר מוחשי, המותיר את רישומו על כל חושיו של האדם. טעם הפרי, ריחו, צורתו וצבעו "החיו" את ארץ ישראל והפכו את הזיכרון המעורפל לדבר חי ומוחשי. בדומה לחגים וימי מועד אחרים, למקובלי צפת במאות ה-16 וה-17, מקום של כבוד בעיצובו של החג. בספר "חמדת ימים" שנתחבר בראשית המאה ה-17 מובא טקס ט"ו בשבט מורכב, שזכה בהמשך לכינויים: "סדר ליל ט"ו בשבט" ו"תיקון ט"ו בשבט". טקס זה כלל סעודה חגיגית של פרות, שעל כל אחד ואחד מהם נאמרים פסוקי מקרא ואגדה, ברכות ופיוטים שונים. שתייתן של ארבע כוסות יין במהלך החגיגה הזכירה לסועדים את סדר הפסח, אלא שבסעודה זו נשתו במעורב יין אדום ויין לבן, ככה"נ, כסמל לחילופי העונות בטבע או ליסודות החום והקור, המשפעים על האילן. 

את הרעיון המקורי הרחיב ושכלל ר' חיים ויטל. בספר 'עץ חיים' הוא מדגיש, כי ישנו סדר קבוע ומדויק באכילת הפירות, ולכל סוג משמעות משלו ועולם משלו. באכילת הפירות עולים במדרגות העולמות השונים, שמהם מורכב העולם בו אנו חיים. העולם הראשון – עולם העשייה – מסומל על ידי פירות נקלפים, שתוכם נאכל. העולם השני – עולם היצירה – מסומל על ידי פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק. הגבוה שבעולמות – עולם הבריאה – מסומל על ידי פירות הנאכלים בשלמותם ואין בהם פסולת. לדעת ר' חיים ויטל, שתיית היין הלבן והאדום, המקובלת בט”ו בשבט, מסמלת את המאבק בין החורף הלבן ובין הקיץ האדום. תוך כדי שתיית לבן, ההולך ומאדים, אנו עוברים מחורף לאביב, אך גם מחורף העם אל אביבו המחודש. 

 

תיקון (סדר) ליל ט”ו בשבט', הלך והתפשט בתפוצות ישראל. יחד עם תורת הקבלה הגיע הסדר לארצות גולת ספרד השונות, ויחד עם תורת החסידות הגיע גם לארצות אשכנז. גורלו של סדר זה כגורל תורת הקבלה – כתורה יהודית מעשית. עם היעלמותם של קהל המקובלים, ששוב לא מצאו תלמידים חדשים, חדלו התיקונים השונים להתקיים, ובאותן גלויות שבהן מנוהל עדיין, נושא התיקון אופי של 'מצוות אנשים מלומדה'.

 

כאמור, בשלושים וחמש השנים האחרונות, החל 'תיקון ט”ו בשבט' לתפוס מקום של כבוד בהווי היום המיוחד הזה של לוח השנה העברי. אלה אשר לא הסתפקו בחג של נטיעות לתלמידי בית ספר, או בסתם יום של חול, חפשו תכנים חדשים ומחודשים לחג. בבית היוצר של מוסדות לימוד שונים, קהילות דתיות, קיבוצים ומסגרות אחרות המחפשות משמעות רלבנטית למסורת היהודית, יצקו יין חדש בקנקן ישן. על יסוד 'תיקון' המקובלים נוצרו 'תיקוני ט”ו בשבט' חדשים. מהדורות רבות של 'סדר ט”ו בשבט' או 'תיקון ט”ו בשבט' קיימות היום. אלה זרקו את הקליפה ונהנו מן הפרי – ויתרו על רעיונות, סמלים ומקורות שאבדו משמעותם, ויצרו על בסיס ישן דפוסים חדשים לחגיגת החג. כך, בחגיגת ט”ו בשבט בת זמננו, אנו שבים אל הרעיון המקורי של המקובלים בצפת: עיסוק בדברי תורה המדברים בשבח עצי ארץ ישראל ופירותיהם, תוך אכילה מהם ושתיית 'ארבע כוסות' – ובהנאה גשמית ורוחנית כאחד. הישן מתחדש והחדש מתקדש..