© כל הזכויות שמורות 2016 

התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל
הקרן הקיימת לישראל - JNF | KKL

יום הגרזן שנשבר 

\\ הרב גלעד קריב 

 

בדומה ללוחות השנה של תרבויות עתיקות רבות, ניכרות גם בלוח השנה העברי עקבותיהם של שני צירי הזמן האסטרונומיים והאקלימיים: ציר ימי השוויון, המקשר בין יום השוויון האביבי, העשרים ואחד במרץ, ויום השוויון הסתווי, העשרים ואחד בספטמבר, בהם משתווים אורכם של היום והלילה; וציר ימי הקיצון המקשר בין היום הקצר ביותר, העשרים ואחד בדצמבר, והיום הארוך ביותר, העשרים ואחד ביוני. הצלבתם של שני הצירים מפלחת את לוח השנה לארבע רבעים בני שלושה חודשים כל אחד.

 

כדרכן של תרבויות חקלאיות, מעניק לוח השנה העברי את הבכורה לציר ימי השוויון, המבליט את חשיבותן היתרה של עונות המעבר. שני חגיו העיקריים של לוח השנה התורני: פסח וסוכות, ממוקמים סביב ציר זה ושניהם חולקים מוטיבים רעיוניים ומנהגים משותפים רבים. הדמיון הרב בין שני החגים בא לידי ביטוי גם במשכם: שבעה ימים אליהם מצטרף יום שמיני של חגיגות – שמיני עצרת בהקשרו של חג הסוכות וחג השבועות הקשור לחג הפסח באמצעות ספירת העומר.

 

גם לציר הקיצון ביטוי בלוח העברי וזאת למרות חשיבותו המשנית. בצדו החורפי של הציר מצוי חג החנוכה, חג הגברת האור, הנמשך אף הוא שמונה ימים. עדויות רבות הפזורות במקרא מלמדות על קיומו של חג קייצי אשר התמקד בפולחנו של האל תמוז. חג זה נדחק מלוח השנה העברי הקדום מפאת מטענו ואופיו האלילי. בשעה שהיסודות הפאגניים של חג הסוכות, חג הפסח וחנוכה, הומרו בהצלחה ביסודות מונותיאיסטיים ולאומיים, בחרה המסורת המקראית לדחוק את החג הקייצי מחוץ לגדרותיה של היהדות.

 

לקראת ראש השנה לאילנות, החל בדומה לחג הסוכות וחג הפסח ביומו האמצעי של החודש העברי, מן הראוי להפנות מבט לציר זמנים משני הקושר שני חגים קדומים, הניצבים אף הם זה מול זה על חוגת לוח השנה העברי – יום ט"ו בשבט ויום ט"ו באב – חג האהבה. בדומה לזיקתם של חג הפסח וחג הסוכות ולרווח הטמון בהכרת האחד לטובת הבנת מסריו ורעיונותיו של השני, כך גם בעניינם של שני החגים הזוטרים, בני היום הבודד, הניצבים האחד - בעיצומם של ימי החמה, והשני - בעיצומם של ימות הגשמים. מעבר לעובדה שיום ט"ו באב נחוג בימי קדם בחיק הטבע, בכרמים, מלמדת אותנו מסכת תענית בתלמוד הבבלי, כי בדומה לט"ו בשבט, אף ט"ו באב היה יום חג לעצים. ביום זה, כך מלמדים אותנו רבה ורב יוסף, מחכמי בבל, נהגו לחדול מכריתת העצים לטובת הבערת האש על המזבח בבית המקדש. רב מנשיא, חברם, אף העניק ליום זה כינוי, יום "תבר מגל", יום שבירת הגרזן, כפרשנותו של רש"י. בכינוי זה בקש רב מנשיא להפנות את תשומת לבנו לא להיבטיו הרומנטיים והמשפחתיים של היום כי אם לתפנית ביחסי האדם והטבע הגלומה בהפסקת כריתת העצים.

 

חכמי התלמוד נימקו את הפסקת כריתת העצים בכך שהחל מאמצע חודש אב הולך ומתמעט כוחה של החמה, והמים, כוח החיים המניע את צמיחתו של העץ בדומה לאדם, הופכים אותו ללח מדי בעבור הדלקת האש. בחירה זו של החכמים לציין באמצעות לוח השנה את המועד בו מפסיק האדם העברי להניף את הגרזן על העצים, תוך מודעות לכוח החיים ההולך ומתעצם בשורשיהם ובגזעם, אינה דבר טריוויאלי. אמנם עם בוא האביב התחדשה כריתתם של העצים וניצולם של משאבי הטבע על ידי האדם לא פסקה, אולם הפניית הזרקור אל עבר הפסקת כריתת העצים חקקה בלוח השנה הקדום מחוות כבוד כלפי כוח החיים הטמון בעץ וביטוי לכך שהנפת הגרזן אינה בגדר המובן מאליו.

 

לאור העובדה שיום ט"ו בשבט הקדום ציין את תחילתה של שנת המס בכל הנוגע למעשר הניתן מפרות האילן, הרי שדווקא יום ט"ו באב – חג שבירת הגרזן – סימל את חגו האמיתי של העץ, כנברא העומד בזכות עצמו ובזכות חיותו הטבעית, בעוד שיום ט"ו בשבט סימל את היות העץ משאב המסור לשימושו התמידי של האדם. זיקה זו בין שני המועדים הקדומים והיות שניהם קשורים ליחסיו של האדם לעץ - יחסים הנעים בין ניצול לכבוד, יכולה לסייע בהענקת ממד חדש ליום ט"ו בשבט, היום המוכר לנו כיום חגם של העצים, וזאת במיוחד לנוכח האתגרים עמם מתמודדת החברה האנושית ביחסה לטבע.

 

כפי שכבר נכתב, מקורו של ט"ו בשבט בשיטת המיסוי העברית הקדומה, שהתבססה בעיקרה על מס המעשר בו נתחייב החקלאי. מעשר ראשון, אשר נועד לכלכתם של הלווים, אנשי הקודש והחינוך; המעשר השני, שנאכל בירושלים כדרך להבטחת העלייה לרגל וחיזוק הסולידאריות הלאומית, ומעשר העני, שנועד להבטיח, יחד עם מצוות רבות אחרות, את מערכת התמיכה הסוציאלית באביוני הארץ. יום ט"ו בשבט נקבע, אם כן, כמועד מנהלי אשר תחם שנת מס אחת של פרות האילן וציין את פתיחתה של שנת המס החדשה. במובן זה סימל היום הקדום את השימוש הכלכלי והמסחרי שעשה האדם בעץ. עם התפוגגותה של מערכת המיסוי הקדומה בארץ ישראל, במהלך המאות הראשונות לספירה הנוצרית, נותר יום ט"ו בשבט כיום בו מופנה המבט אל עבר תנובתם של העצים ולעבר התקווה והתפילה כי יהיה בה די על מנת לספק את צרכי האדם.

 

גם המהפכה הציונית, שהעניקה רבדים חדשים של משמעות ליום הקדום, התמקדה ברתימתו של העץ ליעד האנושי של חידוש עצמאותו של העם בארצו וכיבושה של השממה, אותה יחסה המחשבה הציונית לארץ. העץ הניטע הפך למכשיר ולסמל של העמקת השורשים של האדם היהודי בארצו המתחדשת. בהתבסס על מסורות הגולה אשר קשרו בין היום לבין זכרה של ארץ ישראל, הפכה התנועה הציונית את העץ המלבלב למשל לבלובו של היישוב העברי.

 

העובדה כי יום ט"ו בשבט, בדומה לכל יתר חגי ישראל, ידע ימים של התפתחות והתחדשות מסרים ודגשים, מזמינה בשנים האחרונות את בני דורנו לחשוב על הרבדים החדשים בהם ראוי להעשיר את היום הנחשב לחגם של העצים. ברוח תחושתם של רבים שיחסי האדם והטבע הגיעו לכדי משבר המסכן את קיומו של האדם בצד קיומם של יתר שותפיו לבריאה, דומה כי רבדים אלו צריכים להתמקד דווקא ברעיון הקדום הטמון בתאומו של טו בשבט – יום ט"ו באב, יום שבירת הגרזן.

 

בצד רבדיו הקדומים של החג, המדגישים את מקומו של הטבע בהבטחת רווחתו החומרית של האדם ואת מקומו של הטבע הארץ ישראלי בהעמקת שורשי העם בארצו, דומה כי הגיע השעה, ביתר שאת, להטביע מחדש את לוח השנה העברי והישראלי בחותמו של הגזרן הנשבר, המזכיר לאדם לנהוג בטבע בצניעות, בתבונה וברוחה של הדבר העשירית, "אל תחמוד", אשר נקראת תמיד בשבת שלאחר ט"ו בשבט, במסגרת קריאתה של פרשת יתרו – פרשת מתן תורה. אם לוח השנה העברי נועד לשקף את מסורותיו ואמונותיו של העם, הרי שהגיע זמנו של החג המעמיד בצד יחסי הניצול בין האדם לסביבתו הטבעית יחסים של שותפות וכבוד; חג שברוחו של יום ט"ו באב, יהיה חג האהבה לטבע.

 

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ".